מאמרים חזרה לרשימה
חרדה חברתית

חרדה חברתית (פוביה חברתית) מוגדרת כפחד ברור ומתמשך ממצב או מצבים חברתיים וביצועיים, בהם האדם נמצא במוקד תשומת הלב ונחשף לאנשים אחרים, או לאפשרות של בחינה דקדקנית מצד הזולת. אפשר לראות בחרדה החברתית חרדה מפני הערכה שלילית, דחייה, השפלה וביקורת. לסובל מחרדה חברתית קיים חשש פנימי מוגזם שמא ינהג או ייתפס ע"י הזולת כמגוחך, ואף יושפל או יובך. עפ"י ההערכות, כ-10% ויותר מהאוכלוסייה יסבלו במהלך חייהם מחרדה חברתית בדרגות קושי שונות. חרדה חברתית נחשבת להפרעה הנפוצה מבין הפרעות החרדה השונות. חרדה חברתית שכיחה יותר בקרב נשים (60%) בהשוואה לגברים (40%). חרדה חברתית יכולה להתפתח כתוצאה ממספר גורמים, ביניהם גורמים ביולוגיים, תורשתיים, אישיותיים וכן אירועי חיים.

החרדה החברתית גורמת לאדם הסובל ממנה לנהוג בדרך של הימנעות חלקית או מוחלטת מאותם מצבים מעוררי חרדה חברתית. קיימת הטרוגניות רבה בין הסובלים מחרדה חברתית - מבחינת עוצמת החרדה, היקף הימנעויות והפגיעה התפקודית, התגובות הגופניות והרגשיות, היקף הסיטואציות שמעוררות חרדה ועוד. חרדה חברתית הינה תופעה המגבילה מאד את הפרט לממש את יכולותיו ושאיפותיו במישור האישי, האקדמי, החברתי והתעסוקתי.

במהלך השנים הוקדשה תשומת לב מחקרית לתפקידים שממלאים גורמים קוגניטיביים והתנהגותיים בתופעת החרדה החברתית ובהשתמרותה לאורך השנים. לאנשים הסובלים מחרדה חברתית יש סכימות סכנה של דחייה ע"י הזולת, מלווה באמונה שאחרים יעריכו אותם בצורה שלילית - מה שמביא את האנשים הסובלים מחרדה החברתית להרגיש מאויימים, פגיעים, חשופים ל"קטסטרופה". חרדה חברתית מייצרת מודעות עצמית מוגברת ו"אשליית שקיפות" - כלומר אמונה שרגשותינו ותחושותינו ניכרים כלפי חוץ ואנשים יכולים להבחין בהם בנקל. לצד זאת, מתקיים בחרדה חברתית גם "אפקט הזרקור" - כשאנו מוטרדים מהרושם שאנו עושים כלפי הזולת, קיימת נטייה מוגזמת לחשוב שאנשים בכל רגע נתון מפנים תשומת לב כלפינו והתמקדות מודגשת בהתנהגותנו. לעיתים חרדה חברתית נובעת מתהליך של התנייה קלאסית ישירה או עקיפה, כמו התנסות אישית או עדות למקרים שאדם הוא מטרה לכעס ולביקורת, או שהסיטואציה נתפסת כתבוסה והשפלה חברתית. ככל שאדם פוחד יותר להימצא בסיטואציה מעוררת חרדה חברתית, כך תפקודו יורד, הוא נוטה להימנעות, מסגל לעצמו התנהגויות מגוננות ו"פטנטים" ומייצר ציפייה לתוצאה שלילית. כך נוצר מעגל קסמים, שמשמר את החרדה החברתית, ולעיתים אף מחמיר אותה.

אחד המאפיינים האישיותיים בחרדה חברתית הוא הנטייה למופנמות. אדם מופנם מפנה את האנרגיות שלו כלפי עצמו, לעומת אדם מוחצן שמפנה את האנרגיה שלו כלפי אחרים. המופנם סגור יותר באינטראקציה בינאישית, פחות פתוח מבחינה קומוניקטיבית, בעל הבעה רגשית מאופקת ומצומצמת יותר. בשל כך, במשך הזמן נוצרת תחושת בדידות מעיקה, שנתפסת כבלתי ניתנת לשינוי. ביישנות אף היא קשורה למופנמות. אומנם, לא לכל אדם ביישן ישנה חרדה חברתית, אבל תמיד צפוי למצוא מרכיב של ביישנות באנשים עם חרדה חברתית. מאפיין נוסף הינו הקושי לנהוג בסיטואציות חברתיות בצורה אסרטיבית, כך שמתעורר קושי לעמוד על זכויות, מה שתורם עוד להעצמת ההימנעויות מסיטואציות חברתיות. רגישות לדחייה ורגישות לביקורת משחקות לא פעם תפקיד מרכזי בחרדה חברתית. זהו תהליך קוגניטיבי שיטתי, שנוצר סביב חוויות של דחייה בשלבי התפתחות מוקדמים, וסביבו נוצרת תבנית של חוסר ביטחון, ביישנות ומופנמות, ובהמשך - הימנעויות, שמהוות "מנגנון הגנה" לסובל מחרדה חברתית. הרצון להשיג קבלה חברתית ולהימנע מדחייה חברתית ומביקורת שיפוטית מהווה את אחת המוטיבציות האנושיות הבסיסיות, המרכזיות והחשובות ביותר. חרדת הדחייה בחרדה חברתית באה לידי ביטוי בציפייה לדחייה באינטראקציות בינאישיות וחברתיות. תחושת האיום בסיטואציות חברתיות מופעלת באופן אוטומטי ומותנה, והציפייה עצמה מפעילה רגשות שליליים, דריכות, חוסר יכולת להתמקד בביצוע. עיקר המיקוד מופנה דווקא לחיפוש רמזים של דחייה. הרגישות לדחייה מייצרת נטייה להתבודדות, להימנעות מסיטואציות חברתיות וביצועיות שונות, להפחתה בדימוי העצמי, בערך העצמי, בביטחון החברתי ובתחושת המסוגלות העצמית של הסובל מחרדה חברתית. 

תפיסת המסוגלות העצמית הינה סובייקטיבית, ובמידה מסויימת יכולה להיות מנותקת מהאמת האובייקטיבית. ההתגבשות של מסוגלות עצמית אצל הפרט לאורך הזמן ניזונה מארבעה מקורות: בראש ובראשונה, התנסויות ישירות של הפרט מהוות מקור אינפורמציה של הצלחה וכשלון. חוויות חוזרות ונשנות של הצלחות – תבאנה לחיזוק האמונות ביכולת העצמית. חוויות של כישלונות חוזרים – תבאנה לתוצאה הפוכה. במשך הזמן מתגבשת סכימה של האדם לגבי עצמו.  המקור השני, הינו הצפייה בהתנהגותם של אחרים. באמצעות הצפייה באחר מתרחש תהליך של השוואה חברתית, המלווה בתהליך של הסקת מסקנות של הפרט לגבי עצמו. אם הוא צופה בהצלחות של אנשים שדומים לו, או אפילו נחותים ממנו, הוא יחוש מסוגל וקומפיטנטי. אדם כזה אף יידע ללמוד אסטרטגיות פעולה יעילות, מתוך הצפייה באחרים. ולהיפך – תצפית על כישלונם של הדומים לו, או בכאלה שנתפסים כטובים ממנו – תביא לתחושת מסוגלות נמוכה יותר. המקור השלישי הינו שכנוע. מסרים חיוביים מצד אחרים יכולים לעודד את הפרט להתמודד ולא לוותר, ואילו מסרים שליליים  עלולים להרפות את ידיו. תחושת המסוגלות העצמית תושפע בעיקר מאחרים שאנו מעריכים את כושר השיפוט שלהם ומשוכנעים מאמינות המסרים שהם מעבירים אודותינו. המקור הרביעי הוא המערכת הפיסיולוגית שלנו. דופק מהיר, כאבים, עייפות וסימפטומים גופניים אחרים מספקים מידע ואינדיקציה כלפי הקומפטנטיות שלנו בהתמודדות מול מצבים שונים. מושג המסוגלות העצמית חשוב בהקשר רחב של סיטואציות חברתיות ותעסוקתיות.   

ניתן לראות רלוונטיות גם של פרפקציוניזם לחרדה חברתית. המושג פרפקציוניזם כולל במבנה שלו מספר אספקטים, כמו חשש ודאגה מטעויות, הערכה עצמית ביקורתית, ספק בביצוע וכד'. בשל כך, צפוי שאצל הפרפקציוניסט תהיה נטייה להגיב באופן שלילי לטעויות, והוא יקשור טעויות לכישלון, שעלול להביא לתגובות שליליות מצד אחרים. אמונות היסוד בחרדה חברתית כוללות הערכה עצמית שלילית בסיטואציות חברתיות, וכן ביקורת מחמירה ל"טעויות" שהם עלולים לעשות בפני אחרים. התגובה בחרדה חברתית דומה לזו שבפרפקציוניזם – חשש לתגובות שליליות מצד אחרים. הנטייה הזו מזינה תפיסות ומחשבות מעוותות, למרות שאנשים עם חרדה חברתית לא באמת עושים יותר טעויות מאנשים ללא חרדה חברתית. הם פשוט נוטים להפחית בהערכת הביצוע שלהם ומגזימים במידת החרדה ש"נראית" עליהם ע"י אחרים. הפערים התפיסתיים הללו משותפים הן בחרדה חברתית והן בפרפקציוניזם. נראה כי הסובלים מחרדה חברתית, שיש בהם גם מרכיב פרפקציוניסטי מודגש יותר, צפויים לסבול מסימפטומים קשים יותר של חרדה חברתית, הן בסיטואציות של ביצוע בפני אחרים והן באינטראקציות חברתיות כלליות. קיימת חפיפה ניכרת בין חרדה חברתית כללית לבין הפרעת אישיות נמנעת (הימנעותית), ואפשר שהן למעשה תפיסות חלופיות של מצבים דומים מאד. מקובל להניח שהפרעת אישיות נמנעת הינה ביטוי קיצוני יותר של חרדה חברתית כללית, עם רמות גבוהות יותר של קשיי תפקוד ומצוקה.  

                                    

לאנשים הסובלים מחרדה חברתית ונמצאים בסיטואציה חברתית מעוררת חרדה ישנם ביטויים גופניים מגוונים: סומק, עיוות שרירים, חולשת איברים, קשיי נשימה, חולשה, סחרחורות, אובדן חושים, דפיקות לב מואצות, הזעה, מתח שרירים, יובש בפה ובגרון, בחילות, רעידות ועוד. המחשבה שמא אחרים יראו בעדות חיה את הביטויים הגופנים – גורמת בעצמה להגברתם והעצמתם. החרדה העצומה יוצרת התנהגות הימנעותית שמתפתחת והופכת לכרונית, וכוללת התנהגויות ביטחון ו"פטנטים" להתחמקות ממצבים מביכים אלו. הנסיון מראה שבחרדה חברתית יכולות להיות מעורבות מספר סכמות קוגניטיביות מלאדפטיביות (בלתי מסתגלות). דוגמאות לסכמות קוגניטיביות אפשריות בחרדה חברתית:               

  • חסך רגשי סכמה של היעדר תמיכה או קשר רגשי, תחושה שהסובל מח"ח אינו חשוב באמת למישהו, או שלעולם לא באמת יוכל לייצר קשר ותמיכה רגשית משמעותית.
  • כישלון – סכמה שבמוקדה הסובל מח"ח מאשים עצמו שתפקודו החברתי, הזוגי או   התעסוקתי כושל ובלתי ראוי בהשוואה לאחרים.
  • פגימות/בושה – סכמה המקפלת בתוכה תחושה עצמית של נחיתות, מגוחכות, מוזרות, בושה ומבוכה חברתית, דימוי גוף שלילי, תחושה עצמית של פגימות.
  • בידוד וניכור חברתי – סכמה של אי-שייכות, זרות, ניכור ובידוד של הפרט מהחברה.
  • תלות/חוסר מסוגלות – סכמה של חוסר אונים במצבים חברתיים, חוסר ביטחון במסוגלות החברתית. 
  • כניעות - דיכוי הרגשות והרצונות בפני אלו של האחרים, חוסר אסרטיביות.                     

הטיפול הפסיכולוגי היעיל ביותר למקרים של חרדה חברתית ופחד קהל הינו הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT), המשלב עבודה טיפולית במספר מישורים:

  • שינוי המרכיב הקוגניטיבי נעשה ע"י זיהוי עיוותי וטעויות החשיבה, פרשנויות ותפיסות מוגזמות של הזולת, וכן ביצוע של הבנייה קוגניטיבית מחודשת. אדם הסובל מחרדה חברתית מעריך הערכה מוגזמת את ה"איום" החברתי, ובה בעת מעריך הערכת-חסר את יכולת התפקוד החברתי שלו.
  • שינוי המרכיב הרגשי נעשה באמצעות קבלת הרגשות, נרמול החרדה, תהליכים של התבוננות עצמית וטכניקות הירגעות.
  • שינוי המרכיב ההתנהגותי באמצעות תרגול וחשיפה הדרגתית, הן בדמיון מודרך או מציאות מדומה, אך בעיקר באמצעות מדרג חשיפות במציאות. תשומת לב ניתנת להפסקת ההימנעויות וה"פטנטים" שהפרט עושה כדי להימנע ממצבים חברתיים מעוררי חרדה.
  • ניתן להרחיב את הטיפול גם ע"י הקניית מיומנויות חברתיות וכישורים של קומוניקציה, שיפור האסרטיביות, הביטחון והדימוי העצמי, מיומנויות השתלבות בתחום התעסוקתי וכד', כחלק אינטגראלי מהתהליך הטיפולי הכולל בחרדה החברתית.

חלק מהסובלים מחרדה חברתית ניסו טיפולים שונים שלא הועילו, והם חשים מאוכזבים ופסימיים יותר לגבי האפשרות להשתנות. הנסיון מראה, שכדי להגדיל את האפקטיביות של טיפול פסיכולוגי בחרדה חברתית צריכים להתקיים מספר תנאים: חשוב שהפסיכולוג יהיה מומחה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי (ולא רק משלב "מרכיבים" קוגניטיביים התנהגותיים), שיהיה בעל היכרות טובה וספציפית בטיפול בחרדה חברתית, חשובה ה"כימיה" והאמון המוחלט בין המטופל לפסיכולוג, והמטופל מצידו צריך לגייס(למרות הקשיים) מוטיבציה פנימית אמיתית ומוכנות לעבודה והתמודדות. פסיכולוג מומחה, שעבר הכשרה מקיפה ומעמיקה בפסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT), ושמכיר היטב את תופעת החרדה החברתית, עשוי לשפר בצורה ניכרת את יכולת התפקוד של הפרט במצבים חברתיים ותעסוקתיים מגוונים וכן להקטין את רמת החרדה הנובעת ממצבים אלו. מומלץ לוודא שהפסיכולוג הינו חבר מומחה באיט"ה (האגודה הישראלית לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי). טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי בחרדה חברתית יכול להיות פרטני או קבוצתי. מידע נוסף על טיפול קוגניטיבי התנהגותי בחרדה חברתית, פרטני או קבוצתי - ניתן למצוא באתר זה בעמוד הראשי ב"הודעות". 

 

© מוטי כהן, פסיכולוג חברתי-תעסוקתי ופסיכותרפיסט מומחה